<h1>רבינו ירוחם נ"ז ח"ב</h1>
<h2>דף עג:</h2>
י"ה אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כך פשוט ביומא. וכל אלו הענויין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה וקראי דמייתי בגמ' למילף מיניהו כל הני אסמכת' בעלמא וכן הסכימו רוב המפרשים.
<h2>דף עז:</h2>
אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצ' גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שיש לו חטיטי' בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ומדיחה אשה ידיה במים ונותנ' פת לתינוק ואינה חוששת וכן מאכיל לאחר בב' ידיו משום שיבת' כך פשוט ביומא ושיבתא פרש"י רוח רעה ששורה על הידים כשלא נטלן שחרית ויש מי שפירש אפילו נטל ידיו שחרית צריך ליטול כשיאכל משום שיבתא. ליטול ידיו שחרית בי"ה נחלקו בו הפוסקים הרמב"ם כתב שאין נוטלין וכן נראה מפרש"י ובעלי התוספות הסכימו שנוטלין וכן כתב ר"ת דהוי כמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שכתבתי למעלה שרוחץ וכן נר' מהירו' וכן כל היום אחר שעשה צרכיו והטיל מים ושפשף בידיו ניצוצות נוטל ידיו להתפלל וכן הריב"ג. ועוד כתב שמעביר הלפלוף מעיניו וגאון ז"ל כתב שאם הוא רגיל להעביר לפלוף מעיניו במים בשחרית כל השנה שהוא אסטניס מעבירו כמו כן בי"ה דהוי כמלוכלך בטיט ובצואה אבל לא אדם אחר. וההיא [לקמן ע"ח ע"א] דשורה מפה במים וכו' לא ליטול ידיו שחרית שטועין בני אדם ולקמן אכתבנו בע"ה וכן כתב בעל העיטור דבשחרית נוטל ידיו כדרכו ומברך על נטילת ידים אבל לא ירחוץ פניו. ויש מי שכתב שאינו מברך בי"ה ובט' באב על נטילת ידים ולא שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל וכן כתב הרמב"ם ורוב הפוסקי' הסכימו שמברך ומכל מקום צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד. וכן כל זה בט' באב כי דינם שוה בזה ועוד פשוט כי אסור להושיט אצבע קטנה במי' בט' באב כדרך שאסור בי"ה. תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך לבון אלא דרך לכלוך
הוא ואינה מכוונת אלא לבטל מי רגלים שתוכל להתפלל. ההולך לקבל פני רבו או פני אביו או מי שגדול ממנו עוב'
עד צוארו במי' ואינו חושש כך פשוט ביומא. והרב אצל התלמיד בעיא ולא איפשיטא ולא יעבור, ובתוספת' [פ"ד ה"ו] פשוט דרב אצל תלמיד עובר וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת דמשבשת' היא ואין לסמוך עליה וכן כתב בעל העיטור וכתוב (בתוספות) [בתוספתא] פני אביו או פני תלמיד חכם ורוצה לומר חכם שגדול ממנו. ועוד פשוט ושומרי פירות עוברים עד צוארם במים ואין חוששין וכן הבאים לשמוע הדרשא או לשמוע דבר הלכה. והתירו להם לאלו כמו כן לחזור שאם לא נתיר לחזור לא היו באים לדרשא וכל אלו שאמרנו עוברים בלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שלא יגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אבל כנוש' משאוי על כתפו כדאמרינן לגבי שבת וי"מ שלא התירו להוציא ידיו לחוץ משום סחיטה פירוש שלא יבא לידי סחיטה.
<h2>דף עח.</h2>
אסור לישב בי"ה ע"ג טיט שהוא טופח ודוק' שהו' טופח ע"מ להטפיח שיש בו כ"כ לחלוחית שיוכל ללחלח שום דבר ואותו דבר שיוכל ללחלח דבר אחר אבל מותר להצטנן בפירות או בדלעת וכיוצא בהם או בתינו' או בכוס של כסף או בשום כלי חרס אבל אם יש מים בכוס או בכלי אפילו חסר אסור דשמא ינדנדו המים וינתזו לו על בשרו כך פשוט ביומא שורה אדם מפה במים ערב י"ה ועושה אותה כמין כלים נגובים כומר שעושה אותה מעט לחי' לא שנתיבשו הרב' ולמחר בי"ה מעבירה על גבי עיניו להצטנן ואינו חושש כך פשוט ביומא ובכאן טעו אותם שנהגו לשרות מפה במים מערב י"ה ואינם מיבשין אותה אלא מניחין אותה כך ולמחר מקנחין בה ידיהם ופניה' וטעו כי עושין סחיטה ממש ולא הותרו אלא כמו שכתבתי.
<h2>דף עח:</h2>
יוצאין בי"ה בסנדל של שעם וכן בסנדל העשוי ממין גמי או ממי' קש של חטים או עשוי מעשבים או מכפות תמרים או לכרוך סודר על השוקים ואסור לצאת במנעל וסנדל (ואפילו) [ואנפליא] שהם של עור אבל באנפליא של בגד מותר פירוש אפילו לרשות הרבים ובקרדוקסי' אסור אפילו בבית פירוש פטיניש כך פשוט ביומא וביבמות [ק"ב ע"ב] ובסנדל של עץ יש מי שאוסר כדאמרינן דקטע אסור לצאת בי"ה בקב שלו והוא כמו סנדל של עץ שיש בה בית קבול לתת בה שוקו וכן נראה דעת רש"י ויש מפרשים כל זה דלא כהילכתא ופוסקים לפי המסקנא כי מותר בשל עץ או של שעם או אותם שכתבתי למעלה ולעולם לא ראיתי מי שנהג בו היתר לצאת בסנדל של עץ. תינוקות מותרין בכלן חוץ מבסנדל ומנעל כך פשוט ביומא פירוש ומותרים באכילה ושתיה וברחיצה ובסיכה ונרא' דאפילו לכתחלה בדבר כזה שהוא חיותם לא אמרינן דאסו' ליתן להם בידים האיסור כמו שכתבתי בנתיב א' ח"א.
המלך והכלה מותרין לרחוץ פניהם בי"ה והכלה כל שלשי' יום נקראת כלה כך פשוט ביומא. ובמקום שמצואים עקרבים מותר לנעול סנדל וכן מי שיש לו מכה ברגלו כך פשוט ביומא.
<h2>דף עט:</h2>
שיעור אכילת י"ה ככותבת הגסה כלומר תמרה שהוא פחות מכביצ' ושנו אותו מכל השיעורין שהם כזית משום דלא כתיב ביה אכילה אלא תענו ושיערו חכמים שבשיעור זה תתישב דעתו ודוק' לענין כרת אבל פחות מכשיעור זה אסור מן התור'. וכל האוכלים מצטרפין לשיעור זה.
<h2>דף פ.</h2>
ושיעור שתייה לחייבו כרת מלא לוגמיו לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שיסלקם לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ושיעור בסתם בני אדם שהוא פחות מרביעית הלוג.
<h2>דף פא:</h2>
אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור וכן כס פלפלי או זנגיבילא פטור ודוקא יבש אבל לח ליחייב. אכל עלי פגין פטור לולבי גפנים חייב ודוקא שלבלבו אחר ר"ה אבל לבלבו קודם עץ בעלמא נינהו.
ואם שתה משקין שאינם ראויין לשתייה פטור. שתה ציר או מורייס או חומץ פטור. אכל ושתה אין מצטרפין שניהם לשיעור וכל הפטורים שכתבתי בין באכילה בין בשתייה דוק' מעט אבל הרבה לא ואפילו מעט דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסו'. חומץ שכתבתי דוקא חי אבל מזוג חייב כל זה פשוט ביומא.
<h2>דף פג.</h2>
וחולה בי"ה מאכילין אותו ע"פ עצמו או על פי בקיאין כיצד חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך מאכילין אותו על פי רופא וכן הדין אם חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך ואפילו הם ק' רופאים דאומרין לא צריך וכן הדין אם חולה אומר אין צריך אפילו ק' רופאים אומר[ים] לא צריך וב' אומרי' צריך מאכילים אותו ולא אזלינן בת' רוב דעות בספק נפשות. אבל חולה אומר איני צריך ורופא אחד אומ' כמותו ורופא אחר אומר צריך אין מאכילי' אותו וכן הדין אם ב' אומרים אין צריך ואחד אומר צריך דאין מאכילין אותו כשהחולה אינו אומר כלום דאין דבריו של אחד במקום ב' וכן בהפך שאם החולה אינו אומר כלום וב' אומרין צריך ואחד אומר אינו צריך דמאכילים ואפי' הם חד לגבי חד מאכילין אותו אם שותק החולה כך פשוט ומוכח ביומא וכן הסכימו רוב הפוסקים. אבל בשאלתות דרב אחא פסק וכן רש"י דאזלינן בתר רוב דעות שאם שני' אומרי' דבר אחד ושלשה אומרי' בהפך דאזלינן בתר רוב דעות וכן כשב' עם החולה אומר אין צריך וב' רופאים אחרים אומרים צריך דאין מאכילין אותו. והרמב"ם הכריע כסברא ראשונה ולדידן לא נפקא לן מידי דאפילו יהיה בזה מחלקת פוסקים אם מאכילין אם לאו אם היה בא מעשה לידנו היינו מאכילין אותו דספק נפשות להקל וכן כתב הרא"ש. ומה שכתבתי כשהחולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך דמאכילין אותו על פי רופא לא בעינן שיהא רופא כל כך מובהק ומוחזק אלא שרגיל להתעסק במלאכת הרפואה אבל אם רופא אחד שהוא מובהק מוחזק אומר צריך או אומר אינו צריך ושני רופאים שאינם בקיאים בחכמה כמותו אומרי' בהפך כתבו קצת מהפוסקים שהולכין אחר הבקי אבל הרמב"ן כתב שאם הבקי אומר צריך והב' שאינם בקיאין אומרין שאינו צריך חכמה עדיף מרובא ומאכילין אותו וכן הדין אם הבקי אומר אין צריך והב' האחרים שאינם בקיאים אומרי' שצריך הרוב עדיף כמו חכמה ומאכילין דבספק נפשות להקל, אבל בקי אחד אומר צריך או אין צריך וא' שאינו בקי כמותו אומר להפך אז לבקי שומעין בין להאכיל בין שלא להאכיל כיון דהוי חד לגבי חד אין דבריו של אותו שאינו בקי כלום כנגד הבקי עד כאן ונראה לי דהוא הדין שני בקיאין לגבי שנים שאינם בקיאים וחולה אינו אומר כלום דשומעין לבקיאים בין להאכיל בין שלא להאכיל. חולה אומר יכולני להתענות ורופא אומר איני יודע מאכילין אותו כך פשוט בירושלמי וכתב הרמב"ן אם חולה אומר איני יודע ורופא אומר אינו צריך שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא עד כאן. ונראה לי שכל רופא שיאמר דאינו מכיר אותו חולי שאינו מעלה ולא מוריד בכל מה שכתבנו לא להאכיל ולא שלא להאכיל ואינו נקרא רופא כלל בזה החולי כי הכרת החולי עקר כי מה שכתבתי על שאינם בקיאים כ"כ מיירי שהרופא בעצמו אומר שמכי' החולי אבל אנו יודעין שאינו רופא מומחה כל כך אבל אם הרופא בעצמו אומר שאינו מכיר החולי מחולה זה הרי הוא כאדם דעלמא. וכתב הרמב"ן כשמאכילים החולה על פי בקיאין מאכילים אותו דבר הצריך לו כמו שיאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו לא על ידי כוש ולא על ידי רוטב כמו שכתבתי בעוברה שהריחה בנתיב כ"ז דעוברה אין לה אומד דעת דלפעמים תתישב דעתה בדבר מועט כגון על ידי כוש או על ידי רוטב ולפעמים בשומן אבל הכא אין תלוי ביישוב הדעת אבל מאכילים אותו פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס כמו שכתבתי בעוברה שהריחה. דין מי שאחזו בולמוס כיצד מאכילים אותו דברים טמאים כתבתי בנתיב י"ח [ח"ג] כדין שאר עבירות כלליות שאין הפרש בין בשאר ימים בין בי"ה. כתבו בתוס' דדוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו כגון שאומר החולה יכבד חליי עליי ואהיה מסוכן למות וכן רופא אבל אם אומר שיכבד חליו לבד בעבור כך אין אומרים להקל והרא"ש כתב דחומרא גדולה היא זו דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא דרכו לומר שאם לא יאכל שיכבד עליו חליו ויסתכן.
<h2>דף פז:</h2>
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורי' מי שראה קרי בי"ה ירד ויטבול ואין צריך לשפשף מקום הקרי שעדין הקרי לח אבל אם ראה קרי בליל יום כפור יטבול ביום כפור וישפשף מקום הקרי שעל בשרו שהרי הוא יבש כך פשוט ביומא. וי"מ שכתבו דאפילו בזמן הזה דבטלו לטבילה דבעל קרי שתקן טבילה לבעל קריין דוקא לכל השנה בטלוה אבל בי"ה שצריך טהרה לא בטלוה הילכך הרואה קרי בי"ה יטבול והרמב"ם כת' דמאחר דבטלוה לטבילותא בזמן הזה אפילו ראה קרי בי"ה לא יטבול.
